דברים שאני רואה מאיפה שאני עומד

למה מפגיני שיח ג’ראח שרו “דמוקרטיה לא בונים על מעצר של מפגינים”? הם באמת עדיין חושבים שבונים פה דמוקרטיה? כאילו, דמוקרטיה אמיתית, עם שוויון בין האזרחים, בלי הבדלי דת, גזע ומין? כזו שבה מותר לאנשים לבנות את ביתם היכן שיחפצו, בלי קשר לדתם? כזו שבה לא משלמים חצי משכורת לאנשים רק כי הם מאפריקה, ואז מגרשים אותם? כזו שבה החוק לא מבדיל בין גברים ונשים*? כזו דמוקרטיה?

בשבוע הבא אני מציע למפגינים לשנות קצת את מילות השיר: “תיאוקרטיה בונים על מעצר של מפגינים”. ועל גירוש שאינם יהודים, ועל אפלייה בתקציבים ובחוקים לשאינם יהודים, ועל מערכת חוקים שונה לגברים ולנשים. הם יכולים להמציא עוד אם הם רוצים - לא חסר, ברוך השם - אני סומך עליהם, הם מהחבר’ה הטובים. הם עדיין מאמינים שיכולה להיות פה דמוקרטיה.

———-
* - גבר, מתי פעם אחרונה הכריחו אותך ללכת למקווה?

קוראיי הנאנמנים ודאי זוכרים שאחת מתקופות השיא, אם אפשר לקרוא לזה כך, של הבלוג הזה הייתה המלחמה המיותרת הקודמת.
הנה משהו שכתבתי לכבוד חגיגות השנה למלחמה בישראלפט.
שנה שמחה וטובה לכולנו!

לפני כמה חודשים שמחתי מאוד לקחת חלק ביוזמה שנראתה לי, ועדיין נראית לי, כמרתקת, חשובה, וחדשנית. נמרוד אבישר, מהבלוגרים הטובים בארץ, הציע להקים בלוג קבוצתי על פוליטיקה ישראלית שמאלית באנגלית, ואני ישר קפצתי ואמרתי שאני רוצה להשתתף.

מה זה אומר ולמה זה טוב: זה אומר שיש כמה כותבים, כולם ישראלים, כולם על הספקטרום השמאלי, שכותבים ותורמים ביחד לאתר. זה טוב כי זה מאפשר דיון רחב יותר וחשיפה רחבה יותר משמאפשר בלוג אישי. כמובן, כבלוג קבוצתי, לא עם כל מילה שמישהו כותב כולם מסכימים, וככה התפתחו שם כמה דיונים מרתקים. דווקא בגלל שהאתר באנגלית, כלומר - קהל היעד שלו הוא לא רק ישראלי, אני מאמין שזה עוזר לחדד הרבה מהסוגיות הפוליטיות הישראליות שלנו ולהסתכל עליהם קצת מהצד (אם אחזור להיות סוציולוג לרגע, אפשר להשתמש בקונספט של גיאורג זימל שדיבר על “הזר” שתמיד יותר קל לו להסתכל על חברה באמת ובאובייקטיביות, ולראות את התופעות בה שמי שבאמת חבר בחברה הזו, לא מצליח לראות. על אותו משקל, אני חושב שבלכתוב באנגלית יש משום “הזרה” לעצמנו, בגלל שהשפה זרה, בגלל שהדיון הוא כבר לא רק דיון פנימי, זה אולי מאפשר לנו לראות ולחשוב על דברים בצורה שונה, ואולי, אני מקווה, גם יותר פרודוקטיבית). אותי, כמובן, כל הסיפור גם מעניין בגלל העניין שלי בשנים האחרונות ביחסים ובפוליטיקה שבין ישראל ויהדות ארה”ב, שהוא גם נושא התזה שלי, אבל זה כבר פוסט אחר. בכל אופן, אני בהחלט מקווה שהאתר יצליח לשאוב לתוכו, ואל תוך הדיון השמאלי-ישראלי, גם כאלו שבעבר לא בהכרח לקחו בו חלק. בלי שום ספק, אני בטוח שישראלפט ממלא פונקציה שכמעט ואין לה מקום עד היום באינטרנט, או בכלל: ישראלים שמאלנים שמדברים, ומזמינים לשיחה איתם, על פוליטיקה ישראלית, מתוך מחשבה שהדיון הוא לא רק דיון ישראלי-פנימי.

בכל אופן, נחמד, בואו לבקר. היום, אחרי כמה חודשים עמוסים (אתם יודעים, סיום שנת-לימודים, מעבר דירה, שתי חתונות…), פירסמתי שם את הפוסט הראשון שלי.

בעקבות הפרסומת החדשה והמעצבנת של סלקום החלטתי לכתוב להם מכתב. אני לא מצפה שהמכתב יצליח להוריד את הפרסומת מיוטיוב או מהטלוויזיה, אבל חוסר הנוחות והזעזוע שאני מרגיש מול הפרסומים שלהם בזמן האחרון (הנה עוד דוגמה) לא איפשר לי לעבור גם על זה בשתיקה.
אני יודע שהפרסומת הזו הצליחה לעצבן עוד כמה אנשים, וכולי תקווה שאולי אם מספיק אנשים יגידו שיש גבול לציניות המתנשאת הזו, גם משרדי הפרסום והחברות שמעסיקות אותם יבינו שלפעמים, כן, גם בישראל, צריך להיות גבול.

הנה המכתב ששלחתי אתמול:

לכבוד חברת ‘סלקום’
מחלקת פניות ציבור
שלום רב,

אני לקוח ברשת סלקום זה יותר מעשור. בתקופה האחרונה אני מזדעזע שוב ושוב מהפרסומות אותן אתם מפיקים בעזרת הכסף שאני משלם לכם. איני מצפה, כמובן, מפרסומות שיהוו גירוי אינטלקטואלי, או שיעבירו מסר חברתי חיובי כלשהו, אך החומר השיווקי הרדוד שאתם מפיקים בעזרת הכסף שלי בתקופה האחרונה, באמת שעובר את גבול הטעם הטוב.

כאילו לא די לה לחברה הישראלית השרוייה במצב מלחמה מיום הקמתה, ולנו הישראלים מהמילטריזם השוטף אותנו בעל כורחנו יום-יום, נדהמתי לראות את הפרסומות שהצבתם בתחנות הרכבת ברחבי הארץ. הפרסומות - למקרה שהקורא/ת הנכבד/ת לא נסע/ה ברכבת לאחרונה - הן פרסומות למכשירים סלולרים המכוסות ברשתות הסוואה צבאיות המסתירות את הכיתוב הכביכול מתחכם “סודי ביותר”. כאזרח ישראלי שחי כבר לא מעט שנים תחת איום טילים למיניהם, פצצות למיניהן, והתמודדות עם שירות צבאי שחלק מכובד ממנו התקיים תחת רשתות הסוואה כאלו, אין הרבה דברים שיותר מעצבנים אותי מלהגיע לתחנת הרכבת ולראות שאתם - בכספי! - הפכתם את תחנת הרכבת לבסיס צבאי, וכל זאת מטעמים שיווקיים מעוותים.

זאת ועוד, הפרסומת הנוכחית שלכם בה ניתן לראות מחלקה צבאית משחקת כדורגל עם אויב/ידיד אנונימי מאחורי חומת ההפרדה בשטחים הינה שיא של חוסר טעם, אטימות וזלזול בכל מי שחייו מושפעים בצורה כזו או אחרת מהחומה. למען הסר ספק, אציין כי חיי כולנו מושפעים מהחומה הזו. הפרסומת, שלוקה באידיאליזציה של מצב נוראי - מצב הגורם להפרות זכויות אדם ומוות במקרה הרע, ונזק תדמיתי מוצדק בחלקו ונוראי לכל הדעות למדינת ישראל במקרה הפחות נורא - תוך שימוש מוגזם במסרים מילטריסטים ושוביניסטים להכביר, פשוט מביישת.

כלקוח ברשת סלקום, חברה שמדי פעם בפרסומיה מתיימרת להציג איכפתיות ציבורית, אשמח אם תחדלו מלהציף את הספרה הציבורית בפרסומות מילטריסטיות ושובניסטיות, פרסומות שכל תרומתן להוויה הציבורית הישראלית היא העמקת אותן תופעות שליליות ומזיקות.
אני מבין את הצורך שלכם למכור עוד מכשירים, אך האם אין גבול לציניות השיווקית שלכם?
בתודה מראש,
[פרטים מלאים שמורים במערכת]

“יעקב הניח את ידו על כתפי ואמר: ‘הגורל, זיידה, לא עושה הפתעות. הוא מכין הכנות, הוא מסמן סימנים, והוא גם כן שולח קדימה שפיונים, אבל רק מעט אנשים יש להם עיניים בשביל לראות את הדברים הללו ואוזניים בשביל לשמוע ומוח בשביל להבין’”.

                                       - מאיר שלו / כימים אחדים

מדינת ישראל, מסתבר, לא ידעה ולא יודעת לעשות בעצמה את מה שלדעתי הוא הדבר ההכרחי להישרדותה. אני מאמין, בכל מאודי, שאם נישאר בשטחים, לא נפנה את ההתנחלויות ולא תקום מדינה פלסטינית, מדינת ישראל לא תשרוד.

אבל מדינת ישראל לא השכילה לראות את הסימנים או לשמוע את ההכנות. כמישהו שרוצה שמדינת ישראל תשרוד, אני יודע שהמהלכים האחרונים של אובמה הם הכרחיים וטובים. אולי לא נעים לנו לראות אותם, זה אולי מביך אותנו לראות אותם, אבל אסור שזה יגרום לנו לפקפק בצדקת דרכנו, אסור לשכוח שהכל למטרה טובה.

מדינת ישראל, שמובלת על ידי הימין הישראלי הילדותי שנאחז בחבלי אבות כאילו היו צעצוע שהוא אינו רוצה לחלוק עם אחותו, לא הבינה את מה שלעיתים היה נראה כאילו היא הבינה. המשחקים הטיפשיים של “ריבוי טבעי” ו”מאוחדת לנצח” הם פרפורי הגסיסה של כל הויכוח שכל מי שעיניו בראשו יודע ש(כראוי לו) סופו הגיע.

אז זה יהיה לנו, אולי, לא כיף לראות את אובמה עושה מה שאף נשיא אמריקאי לא עשה כבר שנים, והוא ילבין את פנינו ואת פני ראש-ממשלתנו ברבים, אבל מי שחפץ שמדינת ישראל תשרוד עוד כמה שנים, מוטב לו שיברך על כך ושידע לעמוד בצד ההגיוני, המוסרי, של הגורל - זה שכבר 42 שנים עושה הכנות, מסמן סימנים, שולח שפיונים, אבל לנו לא היו את העיניים, האוזניים או המוח כדי להבין את מה שהכרחי שנבין.

הצעות חוק מטומטמות יש כל הזמן. הפעם זה חבר הכנסת אלכס מילר מ”ישראל ביתנו” שבחר, שוב, במטרה קלה: ערבי ישראל הבוגדים האלה. החצופים, לא רק שנוסעים ביום-כיפור
הם גם לא ממנגלים ביום העצמאות. ובזמן שהם לא ממנגלים ולא רואים שידורים חוזרים של גבעת חלפון, מה הם עושים? הם עושים תהלוכות לזכר בתיהם וכפריהם שהם – כן! הם בעצמם! - ברחו מהם על דעתם בלבד לפני שישים וקצת שנים. והם – כן! הם בעצמם! - כאילו מכריזים, וברצון מלא, שאינם נאמנים, וכפי שהבטחנו לכם בבחירות, “בלי נאמנות, אין אזרחות”.

אני לא מתרגש מהצעת החוק, כי זו תיפול. היא אולי תאושר בכנסת, אבל היא לא תעבור בבג”ץ. ושוב יטען ליברמן או מישהו מהחברים שלו שבג”ץ שונא יהודים, ושוב כל הבלה-בלה-בלה הזה, ושוב נשמע איך הולך ומתרחק לו השקט שיכול היה להיות פה בכל יום שהליברמנים האלה שולטים עלינו ומשתלטים עלינו.

אני כן מתרגש מזה שהצעת החוק הזאת חוזרת זו כבר הכנסת הרביעית, ואני כן מתרגש מזה שכל פעם יותר ויותר אנשים מצביעים לאלו שמציעים את ההצעות האלה. ואני כן מתרגש מזה שבשבוע האחרונים בערך מאה מטומטמים הצטרפו לקבוצת הפייסבוק ששמה “מוות לערבים”. ואני תוהה אם נמאס לי להגיד דברים כמו “אם לא נדע לעצור אותם בזמן…”. ואני תוהה אם יש למישהו בכלל איך לעצור אותם.

לפני יומיים נסענו ברכב מלא עד אפס מקום כל הדרך מהפריפריה נטולת הרכבת אל לב הכרך הגדול. אחרי שחנינו רחוק מדי והלכנו דרך כל מיני רחובות שכולנו לא ידענו שהם קיימים בתל-אביב, הגענו לכנס של “אפשר אחרת“.

הכנס, למי שלא קיבל על זה אימייל או הזמנה בפייסבוק, היה ניסיון לבחון שיתוף פעולה כלשהו בשמאל הישראלי. הדוברים (הרבים מדי?) היו ממרצ, מחד”שׁ, מהתנועה הירוקה, מהאקדמיה, מתנועות חוץ-פרלמנטריות שונות ומגוונות, וגם סתם אנשים. הרעיון היה יפה מאוד, גם הביצוע היה לא רע אבל גם העלה לא מעט שאלות בכנס עצמו ובשיחות שקיימתי עם כמה אנשים בעקבותיו.

לי אין ספק שהשמאל צריך לעבור איזה שינוי רציני. אורי אבנרי שדיבר בסוף העיר שבעיניו את מה שצריך לקרות הוא מדמה למבט דרך קליידסקופ. החלקים הם אותם החלקים, אבל השינוי יגרום לכולם למלא תפקיד אחר, ולהראות אחרת. אהבתי את הדימוי הזה. השמאל, אני מקווה, קיבל בבחירות האחרונות את סתירת הלחי שהוא היה צריך לקבל, ואני בהחלט מקווה שנבין שמה שעשינו עד עכשיו פשוט לא עבד.

אם אני לא טועה, זה היה ערן בן-ימיני מתי”מ שאמר משהו בסגנון של “אנחנו לא יכולים להניח ש35% מהציבור סתם לא הלך להצביע, וש-65% מהציבור מטומטם, כי הוא לא בחר בנו”. זו גם כן, אמירה ראוייה מצויינת. אני מבין מזה שהנה, עוד מישהו שרואה שהאחריות היא עלינו. אנחנו יכולים להתלונן על קדימה, על מפלגת העבודה, על הפלסטינים, על המשבר הכלכלי ועל כל מה שרק נרצה, אבל בסופו של יום, מי שלא הציג פרוגרמה ראוייה ומי שלא זכה לאמונו של הציבור, זה אנחנו, השמאל.

לכל דובר הוקצו שלוש דקות לדבר. בשלוש דקות אי אפשר להגיד המון, אבל מי שנואם טוב, הצליח, ולרוב הצליחה, לעשות בשלוש הדקות האלה לא מעט. רוב מי שדיבר אמר כמה זה מרגש המפגש הזה, וזה נכון, באמת לא כל יום כל-כך הרבה אנשים מכל-כך הרבה תנועות שכל-כך הרבה פעמים לא מסכימים ביניהם, מסכימים להפגש. אבל היו גם לא מעט שאמרו את המובן מאילו, הפארטי-פופרס שהיה לא נעים אבל הכרחי לשמוע. כי זה לא כזה קל לאחד את השמאל. במוקדם או במאוחר, יהיה מהלך כלכלי שלא כולם יסכימו עליו. או שתהיה איזו יוזמת חקיקה שלא כולם יסכימו עליה. או שתהיה מלחמה, ששוב, לא כולם יסכימו עליה. ויש גם, ואסור לזלזל בזה, לא מעט עוינות בין כל השמאלנים האלה. לציונים היה מאוד קשה לשבת עם הלא-ציונים, ולשמאלנים הליבראלים היה מאוד קשה לשבת עם סוציאליסטים או קומוניסטים. בשמאל, כמו שאני מניח שיש בכל דבר, יש איזה מדרג. כל אחד רואה את עצמו כניצב על קו מסויים של “יותר” ו”פחות”. בשמאל, שבטוח שיש לו את המונופול על האמת, אנשים אוהבים להסתכל על האחרים ולתהות בינם לבין עצמם, ולרוב גם לצעוק את זה על האחרים, “איך זה שהם לא רואים את האמת  בדיוק כמוני?”. ומכאן מגיעה הפלגנות, ומכאן מגיע החשש שלי.

האנשים שהיו שם באולם הקטן והדחוס הזה (והיו שם באמת המון אנשים) מסכימים ביניהם על 90% מהדרישות שלהם. הם כולם רוצים כלכלה אחרת, הם כולם רוצים לצאת מיד מהשטחים, לפנות את ההתנחלויות, להקים מדינה פלסטינית, להשקיע יותר בסביבה, להפריד את הדת מהמדינה, להלחם בגזענות ובאפלייה נגד מיעוטים מכל הסוגים. אבל יש את ה10% שהם לא מסכימים עליהם. בצדק, העירה לי מישהי שאמרתי לה את זה, עשרת האחוזים שהם לא מסכימים עליהם הם המהותיים ביותר. בעשרה אחזוים האלה הם לא מסכימים אם זו צריכה להיות “מדינה יהודית” או “מדינת כל אזרחיה”. הם לא מסכימים אם אפשר להיות ציוני ושמאלני או שהציונות והשמאלנות הן שתי גישות שנוגדות לחלוטין זו את זו. עשרת האחוזים האלה הם הבסיס שעליו מבוססים רבים משאר תשעים האחוזים.

אני חושש מכך שיותר מדי אנשים יתנו לקידוש של עשרת האחוזים האלה להפריע למהלך שבעיני הוא חשוב והכרחי בשביל שאר תשעים האחוזים. כי כל השמאלנים האלה יכולים להתווכח עד כלות על הציונות ועל “כל אזרחיה”, אבל בינתיים כן יש פה מדינה, וכן קורים בה דברים שזקוקים לתיקון. לא שווה להם, לנו, להתאחד, ולהניח לעת-עתה למחלוקות האלה? בזמן שאנחנו נתווכח עד סוף על מהות הציונות, אנחנו מוותרים על המאבק האמיתי בהתנחלויות שעדיין נבנות, במהלכים הכלכליים של ביבי, או למען הקרקעות שמפריטים ולמען הרכבות שלא בונים. לא חבל?

אין טוב מהשמאל כדי לפגוע בעצמו. יכול להיות שבאמת איחוד לכדי רשימה לכנסת זה חלום רחוק ולא ריאלי. אבל בהחלט יש מקום ליותר חשיבה משותפת ופעולה משותפת בשמאל. אין לנו את הפריוולגיה רק להמשיך ולהתווכח. נכון, המהות, עשרת האחוזים, הם חשובים, אבל רוב הציבור לא מוכן לחשוב עליהם אפילו, ומה נעשה אנחנו? נמשיך ללכת עם הראש בקיר נגד הציבור? אני לא חושב שהשמאל, על כל גווניו החשובים והשונים, צריך למתן את דעותיו, אבל אני כן חושב שהשמאל צריך לדעת איך להגיע לקונצנזוס, כי אחרת אף אחוז משאיפותיו לא יתגשם. בשביל להשיג משהו, חייבים להתמקד במאבקים שיכולים להצליח.

מילא זה שנתניהו נודניק עם ה’תכירו בזה שאנחנו “מדינה יהודית” לפני שאתם זוכים בכלל לדבר איתי’ שלו, אבל למה התקשורת כל-כך משתפת פעולה עם השטות הזו*?

שימו לב לצד ימין למעלה. איזה מרצע ואיפה השק? על מה אתם מדברים? מי אמר שהם צריכים להכיר בזה? יש איזה סימוכין לכך שיש צורך בזה שהם יכירו בנו כ”מדינה יהודית” על מנת שנוכל לדבר איתם? הם מכירים בישראל (שמגדירה את עצמה, וזכותה לעשות כן, כ”מדינה יהודית ודמוקרטית”) – למה צריך יותר מזה? לא צריך יותר מזה. כל מה שנתניהו צריך זה תירוץ פופוליסטי לסיבה שבגללה הוא מושך זמן.

צדק גדעון לוי כשכתב לפני כמה ימים שהשלב הבא יהיה הדרישה שהפלסטינים יכירו גם בחוק החמץ ובשבת כיום המנוחה. ואני אוסיף שבמדינה שבה (מסתבר ש-) לערבים אסור לנסוע ביום כיפור, אסור לקנות קרקעות, וששר החוץ שלה רוצה שהם יצהירו על נאמנותם ועל נפשם היהודיה ההומייה, זה בכלל לא יפתיע אותי.

———–

* - שאלה רטורית כמובן. המרחק בין מה שהתקשורת אמורה לעשות, למה שהיא באמת עושה ברור לכל מי שחי פה בשנים האחרונות (וכנראה שגם לפני זה, אבל אז עוד לא ידעתי לקרוא).

שוב, כמו כל כמה שנים, איזה עיתונאי עושה איזו כתבה שמראה תופעה מכוערת בצבא. השבוע ‘הארץ’ אפילו פינק אותנו בשתיים כאלו. ראו הוזהרתם, אם אתם חיים במדינה הזו בשנים האחרונות, התופעות האלה יכולות להפתיע אתכם משהו-סוף: הראשונה הייתה שחיילים ב’עופרת יצוקה’ לא התנהגו הכי בסדר בעולם. השנייה הייתה שחלק מהחולצות שחיילים מדפיסים בסוף מסלול/קו/מלחמה/לחימה הן לפעמים גזעניות/לאומניות/אלימות/שובניסטיות/משתמשות-בסמלים-של-כהנא.

הפתיע אתכם, נכון?

ואז, כמו כל פעם שזה קורה, מגיע גל הנגד שאומר שמה-פתאום, ושזה לא מייצג את ערכי הצבא, ושזה רק כמה עשבים שוטים, ושזה יטופל. ושצה”ל הוא הצבא המוסרי בעולם.

ואז יש כל מיני אירועים “קטנים” של כל מיני אנשים שמתים סתם ככה בשגרה (כלומר, שהם לא מתים יחד עם עוד אלף פלסטינים/לבנונים תוך כדי “לחימה”, אלא סתם ככה, אתם יודעים, בשגרה): מישהו שמת כי הפגין קצת יותר מדי נגד זה שבונים לו גדר על הקרקע שלו, או מישהו שהסתובב מחוץ לבית אחרי שיש עוצר, או מישהו שסתם עשה משהו במקרה בזמן שלמישהו עם חולצה שבה אישה הרה בתוך כוונת רובה מתחת למדים שיעמם בשמירה.

וכמובן שאין קשר בין האירועים, כי אנחנו, כידוע, הצבא המוסרי בעולם.

אז בסדר, ניתן לכם את זה, הו אנשים שממשיכים לסרב ולהכיר בעובדה שהתבהמנו והגענו למקומות שלא רצינו וחלקנו עדיין לא רוצים להיות בהם. אנחנו הכי מוסריים בעולם. בסדר, ונגיד שמכל הצבאות שלוחמים היום אנחנו הכי מוסריים. בסדר, ונניח שמה שקורה בעזה הוא יותר מוסרי ממה שקורה בצ’צ’ניה, בדארפור או באבו-גרייב. זה עושה לכם טוב? אתם מרוצים מזה? אם זו רמת המוסר של העולם, טוב לכם עם ה”ראש לשועלים” הזה?

פשוט עצוב.

אתמול היינו בדרך מבאר-שבע לשדה התעופה כדי שהוריה של רובין יעלו על מטוס חזרה לאטלנטה. נפרדנו מהם בערך חצי שעה לפני תוצאות המדגמים. אין ספק שזו הייתה שעה טובה לעזוב את הארץ המעצבנת הזו.

ובדרך לשדה התעופה, ירד גשם נוראי. בצומת גדרה, איפה שפונים שמאלה, עצרתי באור אדום, וראיתי את המכונית מאחורי נוסעת במהירות גבוהה מדי לכיווני. הספקתי עוד להגיד משהו על זה ש”וואו, הוא ממש טס…”, שנייה לפני שהוא נכנס בנו מאחור. זו בדיוק תחושתי לגביי כל ליל אמש. ראיתי אותנו מאבדים כיוון, ידעתי שזה ייגמר רע, אבל לא ידעתי שזה אשכרה ייגמר בתאונה. מתאונת הדרכים שלנו אתמול יצאנו בסדר. עיקום קל בפגוש ובדלת האחורית של הרכב ששכרנו לצורך ביקור החותנים העתידיים, ונזק לפגוש ומכסה מנוע של ההוא שנכנס בנו. הפוליסה שלו תכסה את זה, אני לא באמת מודאג. מהתאונה שקרתה אתמול למדינה, שגם אותה ראינו מתקרבת ואפילו הצלחנו להוציא איזו מילת אזהרה קטנה, יצאנו פחות טוב.

כי ידענו שביבי, וידענו שליברמן, וידענו שלהצביע ללבני זה לא רק להצביע ללבני, אלא הצבעה לקדימה, וידענו שהסיכוי שתי”מ יכנסו לכנסת הוא אפסי ובכל זאת היו מספיק שקיוו (ואני אפילו שכנעתי את אחותי שעדיף שתצביע להם מאשר לאחת מהמושחתות הגדולות, וצדקתי בטיעוניי, אבל עזרתי להביא עלינו את האסון של אתמול). ראינו איך המדינה ואזרחיה לשנייה אחת לא שמו לב שהרמזור התחלף לאדום, ושהכביש רטוב, ושזה שלפניהם כבר עצר. ראינו את כל זה, אבל לא ציפינו לבום כפי שהוא קרה לנו אמש.

ועכשיו אני לא יודע איזו ממשלה תהיה, וזה גם לא ממש משנה. לשמאל בארץ יש בין 7 מנדטים לעשרים מנדטים, תלוי מה מגדירים כשמאל. את ברק אני לא מגדיר כשמאל, אבל אם, למשל, אופיר פינס יצליח להשתלט על המפלגה המאוסה הזו, היא עוד יכולה להיות מפלגת שמאל. אבל גם זה כבר לא משנה.

כי השמאל הישראלי הישן (זה עם הפתקים של “אמת” ו”מרצ”) כבר לא יחזור לשלוט במדינה הזו. וזה גם כי הוא המאיס את עצמו על הציבור, וגם כי אין לו מה להגיד. כי על אילו סיסמאות, או רעיונות התבסס השמאל הזה בבחירות האחרונות? על זה שה”מנהיג” צריך להיות שר בטחון? על זה ש”מנהיג” כזה עוד לא פגשתם? שני המנהיגים הישנים והמאוסים הללו כשלו אסטרטגית, כשלו בהובלה שלהם, ושניהם צריכים ללכת ולפנות את מקומם לצעירים מהם ולטובים מהם. ג’ומס הוביל מהלך שכשל וצימק את מפלגתו ובגלל זה אחת היחידות בכנסת שלחמו בעד זכויות אדם, זהבה גלאון, לא תהיה בכנסת. ברק לקח מפלגה שאמורה להלחם בעד שלום ומדיניות חברתית שפוייה וריסק אותה בין סמטאות עזה. שניהם צריכים ללכת, ועל גוויות מפלגותיהם צריך לקום, ומהר, שמאל ישראלי חדש.

אל מול הממשלה הימנית שתקום פה, צריך שיהיה מי שימחה. המוחים יהיו, בכנסת הנוכחית, מחד”ש, ממרצ, ומהעבודה. אבל מחוץ לכנסת הם צריכים - ביחד! - להתארגן, להתבסס, לעבוד בשטח, לחנך, לשכנע, ולהציע אלטרנטיבות אמיתיות ורציניות, ולא סיסמאות ריקות של מנהיגות חלולה. המדינה שלנו, וראינו את זה טוב בתאונה שהבאנו על עצמנו אתמול, היא גזענית, ימנית, קיצונית וחסרת מעוף ותקווה. לא איכפת לה מהסביבה, לא איכפת לה מהעניים, לא איכפת לה משכנייה ורצונותיהם. בשלב זה, גם לא איכפת לה אם היא תשרוד פה כמדינה נאורה בעוד 50 שנה.

אל מול המדינה הזו צריך השמאל הישראלי, או מה שנשאר ממנו, להתאפס על עצמו, להבין שהוא טעה והטעה, לצעוק ולהשפיע מהאופוזיציה, ולנסות לחזור ולהשפיע על המדינה בבחירות הבאות שיבואו עוד שנתיים בערך. אחרת, באמת שלא יהיה לכולנו מנוס מלעלות על המכוניות שלנו, להסתכן בתאונות דרכים, ולנסוע לנתב”ג, שנייה לפני שביבי, ליברמן ושותפיהם הקואליציונים הורסים לחלוטין את כל מה שיצרנו פה, לטוב ולרע, בשישים וקצת השנים האחרונות.